לזכרם

אביעד דרעי הי”ד
בנם הבכור של תמר וחיים. נולד ביום י’ באייר תשמ”ג (22.4.1983) בירושלים. אח לליאת, חן, עשהאל אור ויהונתן. אביעד, התגורר עם משפחתו במעלה אדומים.
לאחר סיום לימודיו בישיבה התיכונית היה ברור לאביעד שלפני גיוסו ילך ויתחזק במכינה קדם-צבאית – התחזקות רוחנית וגופנית. אהבת הארץ, אהבת התורה ואהבת עם ישראל. ובחר ללמוד במכינה הקדם צבאית “חמדת יהודה”, שם הציב לעצמו ערכים גבוהים שעמד בהם ללא פשרות, והקפיד לעבוד על מידותיו. במשך שנתיים שקד על לימודיו הרוחניים והגשמיים – לימודי קודש עם סיורים וניווטים ופיתוח כושר אישי, והעמיק את הקשר שלו לארץ ישראל.
אור ליום כ’ באייר תשס”ד (11.5.2004) נפל אביעד בקרב ברצועת עזה. בלילה שבין יום שני לשלישי יצאה יחידת פלחה”ן של “גבעתי” למבצע “פרשי הפלדה” נגד תשתיות הטרור בעזה. אביעד שהיה לוחם מוביל נבחר לשמש נהג הנגמ”ש.
בספר “מסילה לאביעד” שהוצא לזכרו, כתב אביו חיים: “הליכותיו הליכות קודש בקדושה ובטהרה כשציציותיו גולשות על מכנסיו. התהלך במלבושו הצנוע, ובפשטות הראויה לעבודת ה’. בפשטותו הקרין על הסובבים אותו, על בני משפחתו – הוריו, אחיו ואחיותיו… ועל חבריו.”
אביעד היה בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. הותיר הורים, שתי אחיות ושני אחים.

איתן ניומן הי”ד
בן שרה ומיכאל-עזרא. נולד ביום י’ בניסן תשמ”ג (23.3.1983) בירושלים. אח לצבי ומאיר-גדעון. מילדותו בלט תמיד במעשי החסד שעסק בהם: ארגון חבילות מזון לנזקקים וחונכות לילדים ממשפחות מצוקה. בנערותו היה איתן מדריך מסור מאוד לחניכיו בתנועת “בני עקיבא”. איתן אהב לטייל בשבילי ארץ-ישראל לאורכה ולרוחבה עם מצלמתו, כשהוא שר שירי ארץ-ישראל.
איתן בחר להצטרף לשנת לימודים במכינה הקדם-צבאית “חמדת יהודה” ואף המשיך בלימודיו שנה נוספת.
בעת גיוסו לצה”ל במרס 2003 היה בן עשרים. איתן אהב את הצבא והאמין בצדקת הדרך. הוא רחש אמון וכבוד למפקדיו ולחיילים שעימם שירת.
ביום כ’ באייר תשס”ד (11.5.2004) היו איתן ואביעד בדרכם חזרה לבסיס לאחר משימה בעזה. במשימה זו הוטל על איתן ועל חבריו לפוצץ מפעלים שבהם מיוצרים טילים, שרבים מהם נפלו בעיירה שדרות וביישובי האזור. הנגמ”ש שבו נסעו נפגע פגיעה ישירה. סמל איתן מרדכי ניומן וסמל אביעד דרעי נפלו והם בני עשרים-ואחת.
הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ושני אחים.
איתן אהב את החיים ומיצה כל רגע עד תום.

מתן זגרון הי"ד
ד’ בחשוון תשמ”א(14.10.1980), במושב תקומה שבדרום. הוריו ביקשו להודות לקב”ה על המתנה היקרה שזכו בה עם הולדת הבן, ובחרו להעניק לו את השם מתן.
מאחורי החיוך הרחב והיד המושטת הסתתר איש ערכים חם, מלא שמחת חיים, שחונך תמיד להתנדב ראשון ולסייע במאור פנים: גם כשהיה מתן מגיע הביתה לחופשה, בתום שבוע עמוס פעילות בצבא, היה מקפיד לסייע באבטחת היישוב, או להחליף את רכז הביטחון בתפקידו. בשארית זמנו היה יושב עם מכונת תפירה ו’משפצר’ ציוד לפקודיו ולחבריו הלוחמים.
מתן נפל ביום ראשון, כ”א בחשוון תשס”ג (27.10.2002), בעת שנאבק במחבל מתאבד. בצהרי היום הגיע לאזור תחנת הדלק באריאל, המהווה נקודת מפגש של חיילים רבים לקראת יציאתם לתפקיד. במקום הופיע מחבל שנשא על גופו חגורת נפץ. בנחישות האופיינית לו, מיהר מתן, עם חיילים נוספים, להסתער על המחבל ולהיאבק בו, כשלפתע התפוצץ מטען החבלה בעוצמה רבה. מהפיצוץ נהרגו סגן מתן זגרון, רס”ן תמיר מסד ורס”ל עמיהוד חסיד, שבגופם מנעו פיגוע קשה הרבה יותר. לפני מותו כתב מתן: “למות בפעולה מבצעית כשאתה הולך לעצור מתאבד זה כבוד ואני לא מתכוון כבוד – שמכבדים אותך, אלא שאתה מת מתוך מטרה, מטרה של לוחם שנפל בהגנת המולדת. רק כך הייתי רוצה למות. לא מזקנה. תאונה וכדומה, הייתי באמת מוכן למות עכשיו אם הייתי יודע שאחרי מותי העם יחיה פה יותר מתוקן, חזק ואיתן.”
מתן הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין באיתמר. הניח אחריו הורים, שלוש אחיות – עדית, יסמין וחיותה, ואח – אביאל. בן עשרים-ושתיים היה בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן.
הרב אבי רונצקי, ראש הישיבה הגבוהה ביישוב איתמר, כתב: “מכתביך, בהם הבעת משאלות לבך, לתת את הכל אף את חייך למען עם ישראל, לא למות סתם כך, אלא למען המולדת – דברים אלה הביעו נאמנה את רוחך הגדולה שהסתתרה בפשטות הליכות חייך… מתן, חזק היית וידעת מה מטרתך בחיים. כך נזכור אותך ונחנך את תלמידינו לאור דמותך.”

ציקי ( צבי) אייזמן הי"ד
בן לאה ואיתן. נולד ביום ו’ באדר תשמ”ג (18.2.1983) בירושלים. אח צעיר לאורית, טלי, אלירז, יוסי, אבי ואלי.
בסיום לימודיו התיכוניים נכנס ציקי למכינה הקדם-צבאית “חמדת”. ב”חמדת” למד, התפתח, גדל, נקשר לרבנים ולחברים ותכנן להישאר שנה נוספת. עקב המצב הביטחוני שינה את תכניותיו ובמחצית נובמבר 2001 התגייס לצה”ל. הרצון לתרום והנכונות להקרבה הובילו אותו לסיירת “אגוז” של חטיבת “גולני”. ב”אגוז” מצא אתגר ועניין רב, בלט כחייל מצטיין וכמנהיג מלידה והיה גאה להיות חלק מהיחידה. מפקדיו זיהו עד מהרה את הפוטנציאל הגלום בו באומרם “על כמה חיילים ניתן לומר עוד בטירונות שהם יהיו מפקדים גדולים, על כמה מתוך אלה ניתן לומר שיהיו מנהיגים ויסחפו את צאן מרעיתם”.
ציקי נפל בעת מילוי תפקידו ביום י’ בתמוז תשס”ב (19.6.2002) בתאונת דרכים שאירעה בוואדי סלאמה שבאזור כרמיאל. בן 19 היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים, שלוש אחיות ושלושה אחים, סבים וסבתות ואחיינים רבים. עמו נפל חברו לצוות רב טוראי אריאל חי.
אחיו של ציקי הספידוהו בשיר: “אחי הצעיר צבי יהודה / האם אתה שומע, האם אתה יודע / כמה אנחנו אוהבים אותך / כמה אנחנו חסרים אותך. / הצבי יהודה, על במותיך חלל / איך נפלו גיבורים / אל תגידו בגת, אל תספרו בחוצות אשקלון / איך נבט לו בלאט, איך צמח ופרח / איך הפך לעלם חמודות. / אל תספרו איך היה כה יפה / כה חזק ואמיץ ללא חת ומורא. / אל תספרו איך נאספו חברים / אוהבים ויפים סביבו בהמונים. / איך אמו אהבתו, איך אביו גידלו / איך אחיו ואחיותיו אהבו חיוכו. / ואל תספרו, לא, אל תספרו, איך הלך לדרכו / ואותנו השאיר…”.